ובסופה גם הופתעתם מהישג מרשים ובלתי צפוי?
"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" נהגתי לצטט את דוקטור סוס, בעודי מחנכת, המתווה את המשך דרכם של בוגרי יב' במסיבת הסיום בתיכון. אלא שאז עוד לא שיערתי מה יפה הדרך, כשמושיטים לה יד ומהלכים בה ללא עכבות.
הכוונה היא לדרך כזו אל הלא נודע, המשוחררת מכל כבל, בלם או מעצור, כדרכו של ילד סקרן בעולם, המבקש ללמוד כיצד עליו להשתמש בשתי רגליו כדי ללכת. "ומה תעשי עם זה?" "ולמה לך?" או "מאמנות לא מתפרנסים" היו כמשפטים בלתי רלבנטים בשיח.
וכך, יצאתי ולא ידעתי אנא תיקח הדרך. יצאתי את המשרד הביתי הסוגר קירותיו עלי למחוזות הלימוד. אתם יכולים לדמיין אותי בין ארבע קירות המשרד, בשעת הפוגה בין פרוייקטים לעיצוב הבית, מבקשת לרווח את הנשמה ולהרוות את צמאונה בידע ובקרבת אנשים לומדים?! זה דרש אומץ ותעוזה אך גם נתן מענה לצורך ממשי.
אבי אוחז בתצלום היחיד שנמצא לרשותו באופן די מקרי ובו מופיעה אחותו, אחת מתוך חמישה. וכך רשמי המשפחה והבית, שמהם נאלץ להינתק בעודו בן שש, מועברים דרך מבטה המחוייך ושפת גופה הקליל והמופלא של אחות אחת מלאת חיות ורגש.
בפרוייקט זה צילמתי שורדי שואה נוספים עם תמונה אחת שנותרה בידיהם מיקירהם. היה זה אחד מיני נושאים רבים, ששיקפו את מקורות התעניינותי.
מהי הדרך שלכם לבטא את מקורות התעניינותכם? את תחומי סקרנותכם?
המשך התעניינות זו זימנה אותי להמשך לימודיי בסמינר לתואר שני בתרבות חזותית. הרגיש לי שלימודים אלו מזמנים לי ככפפה ליד את מי שאני הנני, אסתטיקנית ומחוברת לתרבות החזותית מלידה. סופר אסתטיקן היה אבי וסופר יצירתית ומוכשרת הייתה אמי. מהם לבטח שאבתי את כל אלה ועוד.
אלא שיום למחרת היום השני ללימודיי, אמי הלכה לעולמה. אירוע זה של פרידה מאמי טרף את מסלול חיי, כך שמצאתי עצמי מלווה את אבי בזקנתו. הלימודים היו לי מכאן לעוגן וכך לא די שסיימתי את לימודי לתואר השני בהצטיינות, גם קבעתי את נושא עבודת הגמר, ככזה שיש לו אופק לעבודת מחקר מורחבת לתואר שלישי.
היה זה הבית שעניין אותי מאז הייתי ילדה. מרחביו והמעשה האסתטי בתוכו סיקרן אותי ללא הכר. טבעי בעיני היה לצאת ולהיפגש עם שורדי שואה ועם ילידי קיבוץ על מנת לשמוע מה יש למי שאיבד בית או חווה בית מפוצל בילדותו ללמד על מה שחשוב בבית. גם כמעצבת בתים, עניינו אותי החפצים, מגורי אדם, בית ילדות והאופן שבו אדם ישייך את ביתו לעצמו.
וכך, יצאתי למסע מחקרי, תוך שליוויתי את אבי בזקנתו. המחקר היה לי לעוגן שעה שטיפלתי בכל ענייניו ולא מצאתי פניות לאחר, לפרוייקטים ארוכי טווח לעיצוב והלבשת בתים או לשאר עיסוקים שדורשים את נוכחותי הערה. זכיתי למנחה מספר אחת, פרופ' איליה רודוב, שתמיד ישמר בזיכרוני כמי שהצמיח את קולי הפיוטי ואף חיזק אותו באומץ. סופו של המחקר בעבודה מודפסת, שפע תובנות וכלים, מפגש עם אנשים יקרים שלימדוני רבות על הבית וכמיהה להעביר מזה לאחרים.
זכיתי לקול ברכתו ולביטוי גאוותו בי "את מוכשרת. ואת תצליחי בכל מה שתעשי".
הנה אני מרוגשת בטקס
וכל היקרים שלי יחד איתי
כי הישג מרשים ככל שיהיה, מקבל את ערכו המשמעותי כשיש מי שיצפה, יהיה שותף ויפרגן.
אבי ואמי חסרים לי מאד, והאהבה שקיבלתי במעמד מכל המצולמים שאיתי חיזקה ועדיין מחזקת. תודה להם ועליהם!!
וזה אומר שהובלתי את התהלוכה (הנה אני, הראשונה בתמונה מטה)
וכן הראשונה לקבל את התעודה ובסידור ההושבה:)
אם יוצאים מגיעים למספר אחת!! כבר אמרנו?!
כך שהישג זה אינו מסמן את הסוף, אלא דווקא את תחילתה של דרך חדשה.
אני פותחת אותה ממש במלים אלה וקוראת גם לכם:
צאו ותהנו גם אתם מהדרך. מצאו איפה היא מסבה לכם את מירב הסקרנות וההנאה.
והלוואי שתופתעו כמוני, בכל דרך שתלכו, במספר אחת!! לו יהי!!
ספרו לי אם אהבתם ומה אהבתם, או על דרך שמעניינת אתכם ובא לכם לצאת לקראתה.
אשמח להקשיב ולהשיב דרך דפי הבלוג.
שלכם,
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על המשוב! שמחה על המסע המשותף!