תופעת הקן המתרוקן היא תופעה מוכרת בספרות המקצועית ובכלל שגורה בדיבור בין הורים, שילדיהם הבוגרים עושים צעדיהם לעצמאותם מחוץ לבית ילדות. שונה הדבר להיות מודעת לתופעה מאשר לחוות אותה בעצמי. ואז הבן הבכור שלי מודיע על נסיעה, שאין לדעת מתי ישוב ממנה. אמנם בתי האמצעית יצאה את הבית ואפילו בתי הצעירה נסעה לעבוד בארצות הברית לחצי שנה עוד טרם התגייסה, אך איפושהו וככל הנראה, המוות של אבי בשנה האחרונה והקמת כל כולי מחדש אחרי לכתו, הפכו את נסיעתו לאבן דרך מהותית בחיי.
ואיך כל זה מתבטא בהלבשת הבית? ואיך הבית יכול לתמוך בי?
ראשית, מצאתי שנכון היה לי להשאיר את הספה שישב עליה בסלון כפי שהיא. הכריות שהיו מונחות ברישול מה על הספה הושארו כפי שהן, ממש כפי שנהג לשבת על הספה ולא לסדר אחריו:) השארתי את חוסר הסדר שלו כפי שהוא, אחרי שהוא זה שהיה אחרון הישובים בצד זה של הספה. כשיצא את הבית, טרום חיבוק גדול ואוהב של אמא ובן, הוציא מכיס הגיטרה מתנה שמצא להפתעתו מנסיעתו הקודמת, שהיה בטוח שאיבד ועד אותו הרגע לא הייתה בנמצא. ואז העניק לי מיני דרקון עשוי מתכת, שהוא למעשה מחזיק קטורת.
וכך הדבר הראשון שעשיתי מיד כשיצא את הדלת, באופן האינטואיטיבי ביותר, היה להדליק קטורת במחזיק החמוד. הנה הוא בתמונה להלן:
חלפו יומיים, ערב שישי מגיע ואנחנו עומדים להסב לשולחן. בתי האמצעית מודיעה שהיא חולה. וכך, גם היא לא תנכח בארוחת הערב. נהיה שלושה לשולחן שישי.
הדבר הבא שעשיתי, מבלי משים, הוא לרענן זר פרחי צבעוני מהשבוע שחלף ולעצב באמצעותו מרכז שולחן יפה לערב שישי. לקחתי מגש עתיק קיים ממרחב אחר בבית, בקבוקוני זכוכית קטנים וגדולים, וואזה כחולה אחת. אחר כך גזמתי את פרחי הצבעוני בהתאמה לגובה הבקבוקים. וכך סידרתי אותם על המגש לפי גבהים. הגבוהים מאחור ואת הנמוכים יותר - הצבתי מלפנים. בנוסף, הוספתי על המגש את הדרקון מחזיק הקטורת ולהבון בכוס זכוכית. וכך יחד יצרתי מרכז שולחן כולל נר וקטורת שהביאו אור וטבע לשולחן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על המשוב! שמחה על המסע המשותף!